אהבתם? שתפו זה בחינם 🙂
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email
תפריט
אני אפתח ואומר שאני מתנצל.
באמת, מעומק ליב… מתנצל.
אני מתנצל שלא אכפת לי שהפוסט הזה יעצבן חלק מהאנשים שיקראו אותו.
רציתי ללמוד כי זה מה שכולם סביבי עשו,
ולמרות שראיתי בבירור שרובם לומדים רק כדי לרצות את ההורים שלהם, את הסביבה ואת החברה.
עדיין נשאבתי למסלול הזה ומצאתי את עצמי ביום הראשון של לימודי המכינה לתואר שבאמת אני לא מצליח לזכור את השם שלו.
מנהל עסקים וגננות?
מנהל עסקים ומדעי החברה?
מנהל עסקים ומדעי הקישקוש?
אני לא זוכר בדיוק, אבל אני כן זוכר שהיה בזה מנהל עסקים כלשהו.
אז אחרי שבועיים החלטתי לפרוש, ולא כי הרגשתי שזה גדול עליי…
אלא כי הרגשתי שאני סובל ברמות שלא הכרתי מימיי.
מאז שיעורי היסטוריה בכיתה יב' לא הרגשתי כל כך שיעמום וביזבוז זמן.
ההבדל הוא שבכיתה יב' יכולתי פשוט לקפוץ החוצה מהחלון ברגע שהמורה הסתובבה עם הגב לכיתה..
אבל עכשיו אני כבר מבוגר, אף אחד לא מכריח אותי לשבת פה, אז למה לעזאזל הכנסתי את עצמי למסלול הזה?
החוב הממוצע להלוואת סטודנט בארה"ב עומד על $100,000! כן אתם קוראים נכון,
אלה שישה אפסים ויש סימן של דולר בצד שמאל שלהם.. אין פה טעות.
אז מה גורם לכל כך הרבה אנשים בעולם ובישראל בפרט, לעשות את אותה טעות?
בתמונה: ילד כלשהו שאם היה קורא את המאמר הזה היה מזדהה איתי מאוד.
אז חזרתי לנקודה ההתחלתית, מינוס 3000 שקל שאותה אוניברסיטה לא החזירה לי עבור המכינה שהחלטתי לא לעשות.
אני במצב שאין לי מושג מה ללמוד אבל אני יודע שאני צריך לעשות את זה כי כולם סביבי עושים את זה ומסתבר שזה מה שצריך לעשות כדי
להצליח בחיים, אין דרך אחרת נכון?
אז יום אחד במקרה שוחחתי עם חבר שהכרתי בהודו והתעדכנו קצת.
הוא סיפר לי שהוא גר בקיבוץ בדרום הארץ ומתחיל ללמוד סאונד במכללה.
אמרתי לעצמי, "וואוו סופסוף מישהו שהולך ללמוד משהו שהוא אוהב ולא רק בשביל תואר! אני חייב ללכת לבקר אותו".
עליתי על האופנוע ושעתיים לאחר מכן כבר ישבנו אצלו בגינה בקיבוץ.
לקצר את הסיפור, התאהבתי בקיבוץ ובאווירה הסטודנטיאלית שהיתה שם.
זה היה קסום והרגשתי ששם אני רוצה לגור, ונרשמתי ללימודים כדי שתהיה לי סיבה לגור שם.
הפעם נרשמתי ללימודים "מנהל ומדיניות ציבורית".
מה זה אומר? עד היום אין לי באמת מושג.
משהו שקשור לניהול של דברים במגזר הציבורי אני מניח.
אחרי סימטסטר שסיימתי בהצטיינות, החלטתי שאני לא ממשיך.
אני זוכר שההורים שלי היו מאוד מתוסכלים וכולם הסתכלו עליי כאחד שפורש מכל דבר ולא מסוגל לסיים כלום.
אני לא יכול להאשים אותם, חונכנו להיות רובוטים וללכת עם הזרם בלי להחתשב בקול הפנימי שלנו.
בתמונה: עם האופנוע בשדה ליד הבית בקיבוץ, הסיבה האמיתית לכך שנרשמתי שוב ללימודים.
השקעתי 20 אלף שקלים בלימודים אצל מנטור בארה"ב והשקעתי כל שניה שהיתה לי כדי ללמוד את התחום הזה.
לילות לבנים, שעות ארוכות מול המחשב וכל זה תוך כדי שאני לומד ועובד כשליח פיצה שמשתכר ב 1200 ש"ח בחודש.
לקראת סיום הלימודים, כאשר כולם התחילו לעבוד על הפרוייקט גמר שלהם,
אני מצאתי את עצמי כבר בכלל לא מתעניין בלימודים ומשקיע את כל כולי בעסק האינטרנטי שלי שהתחיל לתפוס תאוצה.
שוב, לא סיימתי את הלימודים.
שוב, פרשתי.
וזו היתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים שלי, כי מצאתי סופסוף משהו שמעורר בו תשוקה כה עזה,
שלא עצרתי לנוח אפילו לא לשניה, כבר מעל 6 שנים.
אז שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא נגד לימודים אקדמאים.
אנחנו צריכים רופאים, עורכי דין, רוקחים, עובדים סוציאלים, פסיכולוגים ועוד ועוד.
אני נגד לימודים שכל מטרתם היא להרגיש חלק מהעדר, לרצות את ההורים, את החברה ולא את הקול הפנימי שבך.
אם אתם לא מוצאים מה ללמוד באקדמיה, אל תלמדו.
העולם החדש מאפשר לכם ללמוד כל דבר שתרצו בקלות ובמהירות,
והכי חשוב, בלי למרוח את הזמן ולבזבז שנים יקרות.
